<h1>רבינו ירוחם מישרים נ"ג ח"א</h1>
<h2>דף צד.</h2>
שני' שיש להם תביעה אצל אחד בין אחים בין שותפי' והלך הא' לתבוע ממנו לא מצי אידך למימר לאו בעל דברי' דידי את כי שליחותיה קא עביד ויכול לומר חבירו כשיבא אם הייתי כאן הייתי טוען כך וכך ודוקא דליתיה חבריה במתא אבל איתיה חבריה במתא איבעי לי[ה] למיתא מאחר שהוא בעיר ושמע שהא' תובעו היה לו לבא ומאחר שלא בא ניחא ליה במאי דעביד חבריה ונשבע לאחד נשבע למאה וכתב הרמב"ם שאם אינו בעי' יכול לסתור מה שעשה חבירו ולפיכך אומר לו הנתבע או הבא הרשאה של חבירך או דון על חלקך שמא יבא חבירך או שותפך ויסתור הכל וכן כתב רבי' חננאל ודעת התוס' וכן הרא"ש שעל הכל ידון וי"א כי לא ידון עמו אלא על חלקו והרא"ש ז"ל כתב שידון על הכל כתובות. מי שנתחייב לשבועה ואמר כתבו לי שנפטרתי מן הדין ותנו אותו ביד נאמן וכשישבע שיתן אותו לי כותבין ולא מיחזי כשקרא וכגון שהיו שניה' מעי' א' והלכו לדין לעיר אחר' שאם לא כן אין תובע יכול לכוף לנתבע שישבע לו במקום שירצה כתובות. מלוה את חבירו סתם בין בשטר בין בעל פה אינו רשאי לתובעו פחות מל' כי סתם הלואה ל' יום מכות. ראובן שמכר שדה לשמעו' ובא ב"ח דראובן וטרפה ראובן תישתעי דינא בהדי ב"ח.
